בִּטָּחוֹן

… הנזכר ירדו אבותינו למצרים וגלתה לנו התורה התמימה שהשם ית' מסבב סבה בעבור סבה, וסבה בעבור סבה תמיד ועושה דבר בעבור דבר. ואע"פ שיראה מקצת הסיפורים שהענין הוא בא על ידי אדם, הגידה לנו התורה שאין הדבר כן, למען יבטח אדם בשם בכל מעשיו, כמו שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וכן הכתוב אומר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" (משלי ג' ו'). ונאמר גם כן בדברי חכמינו חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ועוד הם אמרו הכל בידי שמים …

… בכל מה שהלכו בו במסעות דרך המדבר ים סוף מִסֻּכֹּת ומְאֵתָם אשר בקצה המדבר שהוא הקצה הראשון, עד בואם אל רפידם שסודו פרידם אשר עמלק שולט עליו. וכוללת איכות רדיפת פרעה וחילו אחריהם עם כמות ידוע מכל עמו, וכוללת מיעוט הבטחון שבלבבות בני אדם על השם ואפילו אחר כמה נסיונות וכמה מופתים זרים מופלאים וכל שכן בלעדם. וכוללת עניין השם היות השם עם אוהביו תמיד לעזר ולהועיל ולהצילם מיד כל מי שיעמוד כנגדם עד שמקבל על עצמו כל מלחמתם והם נחים שלוים ושקטים, כמו …

… עד נאמן שהוא סוף כל הזמן. וכבר רמזנו עניין הנסיון בעץ ובמים המרים. וממה שכללנוהו זו הפרשה מעניין המן שנתנם הוא ית' "לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו". הוא אומרו "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". הורה בזה שחייב כל בר ישראל להשליך "על יהוה יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה' כג'). וזה מפני שהמונע הגדול שיש לבני אדם מההשגה השכלית הוא תאות המזון, כי כל נסיונם לא היה כי אם על מאכל או על משתה מלבד פחד המות מהאויבים. וכל זה הוא עניין ממשלת הטבע החזק אשר נשתנה האדם …

דע כי המרגלים וכל ענייניהם ספרה תורה מה שקרה להם להודיע ההבדל הגדול שיש בין מי שאינו בוטח ביי' ובין הבוטח בו ית'. והפלא הגדול שבזה העניין הוא אמרו בם "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי יהוה", עם היות הדבר נגלה לשם העלימו השם מן משה ומן העם. ואמנם יהושע וכלב בטחו בשם עולם ולא נראה להם הכח הענק ולא העמלקי וחבריהם כח …

… ההם כלם וספר מה שאמר להם הוא, ומה שענו לו הם ומה שעשה בעצתם, וספר עניין נסיעתם והליכתם והגיעם בקדש ברנע, שהוא שרש התנועה משותף עם תולדתה בר נע, ושם אמר לישראל עלה רש. וספר עניין המרגלים עם היותו מוכיחם שהיה מתמיד לחזק לבם תמיד בחוזק הבטחון כאמרו להם "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם יהוה אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית" וכו'. ואמר להם דרך תוכחה "ובדבר הזה אינכם מאמנים ביהוה אלהיכם", וזה …

… הברכות כלן. ומכלל שמירת המצות במעשה ובידיעה היא זכרון הנפלאות הראשונות כמו שנאמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכר תזכר" וכו'. שלא תחשוב מחשבת עשרת נשיאי ישראל המרגלים, אבל תבטח בשם בטחון אמתי ושלם. ואז תמצא שהוא ית' יעשה לכל אויביך נופלים תחתך מה שעשה לפרעה ולעמו. והסבה בהיות איביך נופלים תחתך "כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא". ועיין אמרו רמז מופלג בחרם ע"ז בעניין ה"כסף והזהב עליהם ולקחת לך פן …

וראה אמר סמוך לעניין הנבואה דבר הרצח ההורג בלתי דעת כדי להינצל מדם נקי תמיד. וכבר דברנו בו במקומו מה שמספיק. וזכר אחר זה עניין עדים זוממים ואחריו חזק לב אנשי המלחמה וצוה לבטוח בשם תמיד עם שמירת התורה והמצוה. וצוה לחלושי הלב לשוב מפני שיש טינה בלבם. ואמר "ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". כמו שנאמר בתחילה בכלל לכל בלשון הקדש "שמע ישראל אתם קרבים …

י' כנגד ה' לא תחמוד כנגד כבד, מדת החומד מה שאינו שלו היא מעידה עליו שהוא חזק במדת הכילות. והכילי אינו מכבד עצמו ואיך יכבד אביו ואמו. אם כן הנה כולם ענפים נשפעים מן השרשים זה מזה והנדיבות היא מדה נשפעת מן הבטחון באלהים "והבוטח ביהוה חסד יסובבנו" (תהלים לב' י'). כי מדת החסד היא מדה גדולה כמו שנאמר "כי חסדך גדול עלי" (תהלים פו' יג'). והיא מקפת ומסבבת לב הבוטחים ביי' ומשם נובעת ממקורה מדת הנדיבות וממדת הנדיבות נובעת מדת …

"בטחו ביהוה עדי עד כי ביה יהוה צור עולמים" (ישעיה כו' ד')

בטחו ביי' עדי עד והודו לזכר קדשו

"חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים ליהוה" (תהלים לא כה')