אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ

… תולדותיו, הן מחשבותיו הנחלקות לי"ב חלקים מעולים, ולו בת אחת לבד, מחשבה אחת מבלבלת ומזנה עם שכם בן חמור, היא מחשבת יום הדין. והנשים שתי רוחות יי' ורוח דעת ויראת יי' והשפחות שתי רוחות חכמה ובינה רוח עצה וגבורה. ועם כל זה תדע שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, כי הנגלה והנסתר טובים שניהם כאחת, ומזה התבאר לך הסבה מדוע אנחנו בני ישראל "חלק יי'" יותר משאר האומות. והוא בעבור חמדינו החכמה שהיא התורה, ועל כן בהתרחקנו ממנה השם צועק ואומר "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך" …

… נתנו בכוחו לשאת אותו לא נתנו לו מצדו לשוא אלא אם המניעה מאתו ועליה ראוי שיענש. כי הגמול כבר נחקק בו בטבע. והסוד בו שבעבורו האדם משכיל בכח ואם לא יוציא שכלו לפועל הנה נשא הכח ההוא לשוא ואין כאן ניקוי. ועם כל זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם הפשט ענף לזה השרש ולשרשים שלפניו. ח' כנגדו לא תגנוב והוא גם כן הסרת קניין מבעליו והנו ענף לשרשים שקדמו לו.